<h1>חשק שלמה על רבינו גרשום</h1>
<h2>דף ב:</h2>
מה סופינו לרבות את האשה. כלומר מה[י]כא נלמד שסופינו לרבות את האשה שעושה תמורה ת"ל המר ימיר ריבה. [ורבנן נפקא להון אשה מואם המר מוי"ו דמאם דמיותר דלא צריך למיכתבי. הני מילי. דהשוה הכתוב אשה לאיש בעונש (דלא) דשוה בכל בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דלאו שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור כו'. ל"א ס"ד הני מילי דהשוה אשה לאיש בלאו שיש בו מעשה אבל מימר דלאו מעשה הוא אלא דיבור אימא לא תילקי קמ"ל. שלא הגיע לעונת נדרים. לי"ב שנים דנדריו נבדקין. מופלא. שיודע לשם מי נודר דמצי למימר איש כי ידור נדר בערכך מה ת"ל כי יפליא כו']. מדאקדושי מקדיש. מופלא הסמוך לאיש דנודר היינו מקדיש. דתניא איש איש. אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם לרבות עובדי כוכבים. קדשי עובדי כוכבים. זבחים שהעובדי כוכבים מקדישין לא נהנין ולא מועלין מפרש לקמן. ואין מביאין עליהם נסכיםא). משמע הכא להאי לישנא שהעובדי כוכבים אין מביאין על קרבנן נסכים משלהן (והא דאמרינן) והא דתנן במס' שקלים עובד כוכבים ששילח עולתו ממדינת הים ושילח עמה נסכיה קריבין משלו היינו תקנת' דרבנן דז' דברים התקינו ב"ד וזה אחד מהם ולא מדאורייתא ולהאי לישנא דכתב ואין מביאין נסכים בפני עצמן היינו דאין מתנדבין להביא נסכין (בפני עצמן) בלא זבח אבל קרבנם טעון נסכים (בין) או משלהן (בין) או משל צבור דנפיקב) מלכל נדריהם כדמפרש בפרק ואלו מנחות. [בכולן להחמיר. דמועלין בהן וחייבין משום פגול כו']. אבל בקדשי בדק הבית מועלין. דקדשי ה' נינהו. ולרמי בר חמא. דקא בעי לה קסבר מהכא לא תפשוט דהקדיש עובד כוכבים להתכפר עובד כוכבים לא קא מיבעיא ליה דודאי אין עושין תמורה כי קא מבעיא ליה הקדיש עובד כוכבים להתכפר ישראל לפטור חובתו של ישראל בתר מקדיש אזלינן ומקדיש עובד כוכבים הוא ואין עושה תמורה או בתר מתכפר דישראל הוא אזלינן ועושה תמורה. מקדיש מוסיף חומש. כשהוא גואל הקדשו. ומתכפר עושה תמורה. אלמא בתר מתכפר אזלינן. [רבינו גרשום]. א) עי' בתוס' מנחות [ע"ג ע"ב] ד"ה אי דהביאו גי' רבינו דהכא דגרס עליהם ע"ש. ב) עי' במנחות שם דמשמע דבנסכים הבאין עם הזבח לא צריך קרא משום דעולה וכל אביזרהא ע"ש וצ"ע.
<h2>דף ג:</h2>
אימא לא ינקה כלל. אפי' ב"ד. אשכחן שבועת שוא. דלקי שבועת שוא היינו נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב או נשבע אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. משום דהוה התראת ספק. שכשמתרין בו היזהר שתאכלנה היום הוא אומר כן אעשה כשאהיה פנוי ועדיין יש שהות הרבה ביום ואם עבר היום ולא אכלה יכול לומר שכחתיה דכל התראה שאינה בשעת מעשה כגון זו הוי התראת ספק ולא שמה התראה שיכול לומר שכחתי ההתראה. אלא א"ר אבהו תהא. דלקי על שבועת שקר דאמר שבועה שאכלתי ולא אכל או שבועה שלא אכלתי ואכל קודם השבועה וההוא דקודם השבועה לא הוה מעשה. ומאי שנא. באוכל ולא אוכל דאמרת כיון דלית ביה מעשה לא לקי ומ"ש באכלתי ולא אכלתי דאמרת אע"ג דלית ביה מעשה לקי. בפירוש ריבתה תורה. שבועת שקר דכתיב לשוא לשוא תרי זימני הלכך בעינן שקר דומה [לשבועת] שוא (דשוא לשעבר שנשבע בחנם) [מה שוא לשעבר שנשבעין לשנות את הידוע לאדם ואמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו' (היינו באכלתי ולא אכלתי)] ומכזב על מה שעבר שהוא יודע לשעבר שאינו כן אף שקר נמי בעינן לשעבר היינו אכלתי ולא אכלתי [דלשעבר הוא. אינו חייב אלא אחת. דאין שבועה חלה על שבועה. אבל אכלתי ולא אכלתי לא מייתי קרבן. אלא לקי. אבל אכלתי ולא אכלתי מייתי קרבן ולקי. ורישא לא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן אלא למעוטי אוכל ולא אכל. מקרבן. ומאי שנא. דהאי ממעט]. משום דקאי בלהבא. בשבועה שלא אוכל ממעט להבא שבועה שאוכל ולא אכל אבל אכלתי דלשעבר הוא לא ממעט אלא לקי (עליה) וכדר' אבהו. [משום דבדבורו עשה מעשה. שמקדיש בהמת חולין. ליראה את השם. קס"ד דהאי ליראה את השם היינו שתירא אותו שלא תקלל בו חבירו וכתיב ביה הפלאה דהיינו מלקות. אימא. האי ליראה את השם אינו מקלל את חבירו בשם אלא שתירא אותו שלא תהא נשבע בשמו אפילו באמת]. אימא. האי שבועת ה' תהיה בין שניהם לאו שיהא מותר לכתחילה לישבע באמת אלא משום הכי צריך שבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית ואימא ומוטב שיפיס דעתו בממון ולא בשבועה ואם לא רצה ממון אלא שבועה ישבע לו כדי להפיס דעתו אבל ילקה על (שבועתו של) [שבועה] אמת ואימא להכי הוא דאתא ליראה את השם ולא למקלל חברו בשם. ההוא לא מצית אמרת. דעל שבועת אמת ילקה דהא כתיב קרא אחרינא דשרי דכתיב ובשמו תשבע. אימא ההוא. ובשמו תשבע דשרי לאישתבע לא שרי אלא לדבר מצוה משום לזרוזי נפשיה וכדרב גידל אמר רב. הא כתב קרא אחרינא ובשמו תשבע. דתרי זימני כתיב ובשמו תשבע [חד לכדרב גידל] וחד למישרי אפילו שבועת אמת דעלמא ואייתר ליה ליראה את (ה') למקלל חברו בשם. ל"א ההוא דרב גידל מן ובו תדבק נפקא [אלא ובשמו תשבע למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינים דמותרת דנפקא מן שבועת ה' תניהו ענין לשבועה דעלמא לאו דדיינין ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא מן ובו תדבק תניהו ענין לשבועת אמתא) דחול ליראה את השם כו']. ואימא. האי ליראה לחייב למוציא שם [שמים] לבטלה הוא דאתא ולא למקלל. האי לא מצית אמרת דמי גרע מקלל את חברו בשם ממי שמוציא שם שמים לבטלה. דהא מקלל (את חבירו) בשם תרי איסורי עביד דמוציא שם לבטלה לקלל את חברו ועוד שמקלל חבירו ודאי לא גרע (ממוציא שם שמים) [אלא חמיר]. (אנן הכי מצינו למימר) אנן הכי קא קשיא לן דנימא מוציא שם שמים לבטלה תיסגי ליה במלקות. דנימא דלהכי כתיב והפלא. אבל מקלל את חברו בשם לא תיסגי ליה במלקות דתרתי עביד. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל אמת דרשות וא"כ ע"כ הך קרא דליראה את השם למקלל חבירו אתי.
<h2>דף ד.</h2>
לא מצית אמרת. דלא תיסגי ליה במלקות דהא כתב לא תקלל חרש אלמא דליתיה אלא בלאו והאי והפלא לחייבו במלקות אתא. איבעית אימא. ודאי מסתבר דהאי ליראה במקלל את חברו בשם קאי. דבשלמא מקלל את חברו בשם אזהרתיה כו'. ותיפוק לי מאת ה' אלהיך תירא והיינו אזהרה שלא להוציא שם שמים לבטלה. ההוא. תירא היינו אזהרת עשה ואין לוקין עליו. ותניא (בספרי) [במכילתא] מלאתך אלו הבכורים. שנוטלין מן המלאה כלומר בתחלה כשעדיין הכל מלא שלא ניטל עדיין ממנו כלום. ודמעך זה תרומה. שניטלה מן הדימוע מאחר שיש בהן חולין של בכורים עם הטבל של תרומה. ואמרינן נמי בספרא יוקדם בכורים [לתרומה] שקרויין ד' שמות [בכורים ראשית תרומה ודמע בכורים איקרו תרומה דכתיב כתרומת ידך אלו הבכורים ותרומה איקרי דמע.א)יוקדם תרומה למעשר ראשון שתרומה קרויה ג' שמות תרומה ומעשר למעשר שני שאין לו אלא שם אחת בלבד מעשר. ועליהם על כולם כתיב מלאתך ודמעך לא תאחר שלא יאחר המוקדם וכתב לאו למלקות]. ואמר מעשר של זו תהא בזו הראשונ' מעושרת. וכן אם אמר מעשר של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת ולא השניה מפני שכשהפריש מן השניה על הראשונה הפריש מן החיוב על החיוב ואם חוזר עכשיו ומפריש מן הראשונה על השניה [נמצא מפריש] מן הפטור שכבר נתקן על החייב ולא הויא תרומה. אבל אם אמר כן [כל] מעשרותיהן. של אלו שתי כלכלות יהא מעשר כלכלה בחברתה כגון שנותן עיניו בצד כל אחת שתהא מעשר על חברתה הואיל ובבת אחת (חלקנו) [נתקנו] מעשרותיהן קרא את השם והרי הן מעושרין. ואיתמר עלה ר' אלעזר אמר לוקה. ארישא קאי אע"ג דאמרינן הראשונה מעושרת לוקה מפני שכשאמר מעשר של זו בזו משמע [כל מעשרות של זו בזו הרי הקדים] (אפי') מעשר שני שבה קודם שיפריש מעשר ראשון של חברתה ואסור לו לאדם שיפריש מעשר שני עד שיפריש מכל כלכלה מעשר ראשון דהא אמרינן לעיל דלא תאחר [קאי] על כולם. [אם כן קשיא קמייתא הא דאמרן משום ר' יוסי ב"ר חנינא דאמרו אף המקדי' תרומה לבכורים לא. כי איתמר דר' יוסי בר' חנינא אפטורא קאמ' אאין לוקין והכי קאמר כו']. [רבינו גרשום]. א)0חסר כאן וכן איתא במכילתא פ' משפטים לתרומה שאינה קרויה אלא ג' שמות יוקדם תרומה למעשר ראשון שתרומה קרויה ג' שמות ראשית תרומה ודמע למעשר ראשון שאינו קרוי אלא ב' שמות ויוקדם מעשר ראשון שהוא קרוי ב' שמות ראשית ומעשר למעשר שני שאין לו כו'.
<h2>דף ו.</h2>
0אותו. א) שרוע וקלוט בעלי מומין כדמפרש בבכורות אתה מקדיש לבדק הבית ולא תמימין למזבח ב)0ומאותו פסוק עצמו איתרבי נמי תמימה לבדק הבית בהיקישא דמהאי קרא נמי נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה איתרבו בעלי מומין למזבח דכתי' ולנדר לא ירצה. אמר לך רבא. שאני הכא דמהיכ' דאיתרבו בעלי מומין למזבח דכתיב ולנדר לא ירצה ארצוי הוא דלא מרצו ליקרב הא מקדש קדשי [איתרבו נמי תמימין לבה"ב] ואיתקש תמימין לבדק הבית לבעלי מומין למזבח מה בעלי מומין למזבח אמרינן אע"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי אף תמימין לבדק הבית אע"פ שבלא תעשה מה שעשה עשוי. משלם כשעת הגזילה. ולא כמו שהן עכשו מדאינו משלם כמעכשו אלא כשעת הגזילה אלמא מהני. להכי אתא האי אשר גזל דעל גזילו מוסיף חומש ולא על מה שגזל אביו. והרי משכון כו'. [אלמא מדלא מחזיר כר ביום אלא בלילה ולא מחרישה אלא ביום] ש"מ דאי עביד מהני וקנייה למשכון דלא מהדר אלא [כר] בלילה וביום הדר שקיל ליה. אמר לך רבא שאני התם. דבפירוש אשכחן דקני מדאיצטריך למיכתב השב תשיב ש"מ משום דקני למשכון. ל"א כיון דכתיב עד בא השמש כמו עד שנת היובל מזריחת השמש עד בא השמש תשיבנו לו ולא קודם מכלל דקני משכון דיום [מחרישה] בלילה ומדכתיב השב תשיב לו [את העבוט] כבוא השמש [דהיינו לשקיעה] ולא קודם מכלל דקני משכון דלילה [הכר] ביום דכל היום הכר הוא של מלוה עד שקיעה (שקיעת החמה). ואביי קסבר לא אתו אלא חד לכסות יום וחד לכסות לילה. וצריך למילף דתרווייהו בעי מהדר ליה. מרחו. ששיוה פני הכרי ונגמר מלאכתו למעשר אסור באכילה לכל אדם עד שיעשר הילכך מעשר ואח"כ נותן לו פאה. אף מפריש מן העיסה. עד שלא הורמה חלתה ולכן מאחר שנתחייבה בחלה מפריש [חלתה ונותן פאה]. תיובתא דאביי. דאלמא לא מהני אלא חייב ליתן מכל מקום. עזב תעזוב. דהוה יכול למימר לעני ולגר עזב מאי תעזב ריבה מ"מ. חייב בפרט ובעוללות בשכחה ובפאה. דכל הני כתיב בהו תעזוב דריבה אפילו הפקר. ופטור מן המעשר. דלא כתיב ביה תעזוב. [והשתא דשנינן כל הני שינויי. אמר לך רבא אמר לך אביי א"כ במאי פליגי. פליגי] ברבית קצוצה (תנא רבית) לאביי דאמר אי עבד מהני לא מהדר (לרבית) לרבא דאמר לעולם לא מהני מהדר (לריבית). [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל דכתיב שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו והן בעלי מומין כדמפרש בבכורות ודרשינן אותו אתה מקדיש ואי אתה מקדיש תמימין לבה"ב כצ"ל והס"ד. ב) צ"ל דמהאי קרא דכתיב נדבה תעשה אותו ואתרבו בע"מ למזבח דכתיב ולנדר לא ירצה איתרבי נמי תמימין לבה"ב כצ"ל והוא שייך לדיבור שאחר זה.
<h2>דף ו:</h2>
אמר רבא לא נצרכה. לכתוב לה' אלא (כגון) שהומם שעיר המשתלח מאחר שהוגרל וחללו על שעיר אחר בעל מום. בשלמא מעיקרא. קודם שהוגרלו בעינן שיהיו שניהם תמימין דלא ידעינן איזה מיקבע לשם. אבל הכא. כשהומם מאחר שהוגרל דהא מינכר ההוא דשם דתם הוא אימא לא לקי כי מייתי אידך בעל מום קמ"ל. ל"א טעמא דכתיב קרא לה' כו'. אמר רב יוסף הא מני. ואיצטריך לה' לרבות חנן המצרי היא דאמר אפילו דם בכוס [של שעיר של שם שעדיין לא נזרק ונאבד שעיר המשתלח או שהומם מביא חברו אחר לשעיר המשתלח]. ומזווג לו. להאי שעיר שנשחט כלומר דשלא בהגרלה מביאו דהא לא מצי למיגרל שכבר נשחט חבירו וכי היכי דמצי מייתי שלא בהגרלה אליבא דחנן וסד"א דהכי נמי מצי מייתי ליה בעל מום להכי איצטריך ליה. ואכתי אמאי איצטריך (לה') [לחנן] נהי דשמעת ליה לחנן. [דאמר אפילו דם בכוס מביא ומזווג לו להכי קאמר לאשמועינן דלא הוי דחוי דנשחט כל זמן שלא נזרק (ו)דמו יש לו תקנה אע"פ שמת חבירו או נאבד דמביא אחר ומזווג לו. אבל שלא בהגרלה מי שמעת ליה. דמביאו דלמא מייתי ומגריל קאמר וכיצד עושה יביא שנים ויגריל עליהם ואותו שיבא גורלו לשם יניחו ואותו שיבוא גורלו לעזאזל יביאו ומזווגו לזה ראשון שדמו בכוס וכיון דמצרכן הגרלה מצריכו נמי להיות תם שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם]. הא מני. דאיצטריך לה' לרבות ר' שמעון היא דאמר יביא חבירו שלא בהגרלה דמהו דתימא כי היכי דלא בעי הגרלה תו לא ליבעי נמי תם קמ"ל. 0א)0ואמאי ליסליק אדעתין דלא בעי תם נהי דלא בעינן הגרלה לחברו לזה שמביא עכשו כיון דהא אגריל עליה מעיקרא. על אותו שמת ועל אותו של שם אלא משום דלאב) בעינן גופי דשני (דאחזי להגרלה אטו אותו) [ראוי אותו שנשאר דאי מצרכת ליה להאי שמביא הגרלה הוי] משמע הגרלה קמייתא בטילה ומיפסל גופיה דההוא דקאי דלא מת הלכך [לא] צריך תו הגרלה הא לאו הכי הוה סבר ר' שמעון דבעי הגרלה וכיון דבעי הגרלה לא מייתי בעל מום [דכיון] דצריך הגרלה בעי למיהוי תם. אלא אמר רבא. להכי איצטריך כגון שהומם שעיר המשתלח לאחר שהוגרל וחיללו על אחר כו'. אלא אמר רבינא איצטרי' לה' לרבות ולאו להכי אתא כדקאמרת לרבות שעיר המשתלח לבעל מום אלא להכי אתא לרבות לשעיר המשתלח למחוסר זמן והכא במאי עסקינן שהיה לו חולה מסוכן בתוך ביתו לאותו שמכר שעיר המשתלח ושחטה לאמו של שעיר המשתלח ביו"כ לצורך החולה סד"א בנה שהוא לצורך עזאזל לאו [בר] שחיטה היא ולא ליתסר מיתתו בעזאזל משום [איסור] אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד קמ"ל לה' לרבות דאסור. דאמרי במערבא. דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ואסור. [רבינו גרשום]. א) נראה דרבינו גרס בגמ' אימור דשמעת ליה לר"ש דלא בעי הגרלה וכו' אלא אמר רבא וכו' וע"ז פי' רבינו אמאי ליסלק וכו' ועי' ברש"י כאן דהביא ג"כ גירסא זו ודחאה ע"ש. ב) אולי צ"ל דלא למפסל גופיה דשני הך דקאי דאי מצרכת ליה וכו'.
<h2>דף ח:</h2>
אין רואין בכור לישראל. כשבא ואמר בכור זה נתן לי כהן במומו. אלא א"כ היה כהן. שיאמר אני נתתיו לו במומו וכהן לכהן מוכר משום דאין הכהן נאמן ע"י עצמו. אלא היינו טעמא דלישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע [בבית הגרנות. מה כהן המסייע בבית הגרנות אין נותנין [לו] תרומה מפני שנראה כאלו נותנו לו בשכרו אף כהן שמוכר בכורו לישראל נראה כמוכרו לו בזול בשביל שכשיולד לו בכור שיתנהו לו ולא לאחר אסור]. ל"א אי שרית ליה לזבוני לישראל דילמא מעכב ליה ישראל לבכור דהוי בתוך עדריה עד דנפיל ביה מומא ואמר בכור זה מכר לי כהן במומו ומשתמיט ליה ולא יהיב בכורו לכהן. ומי מצי למימר הכי והא אמר רב יהודה כו'א). (דראשית הוא בכור). דמברי. שהוא ברי ושמן יותר מאחרים. אמרו ליה. (הכא) [התם] במתניתין מוכחא מילתא דא"ל א"ל כהן בתוך הזמן [תנהו ולא יהיב ליה דמי מידי (כהן לישראל)] [ישראל לכהן] הילכך מיחזא ככהן המסייע [בבית הגרנות] דבההוא הנאה קא יהיב ליה ניהליה שפוטרו מטיפולו הכא כיון דמוכרו דיהבינן להון דמי לא מיחזי ככהן המסייע. מאי אמרת דלמא מוזיל כהן לגביה. שנותנו לו בפחות מדמיו. לא. עביד דסבר בוצינא טב מקרא מוטב ריוח מועט שאטול עכשו שאמכרנו לו בשוויו מלפחות עכשו ובשביל ריוח של אחר זמן. ל"א מר זוטרא כו'. אמרו ליה לא סבירא לן [דרב הונא] ועוד דהא מיזבן קא זבנינן אמר להו ולא סבירא לכו מתני' שאמרה כרב הונא בריה דרב יהושע אמרו ליה לא דמי דהתם מוכח מילתא כיון דיהב ליה בלא דמי אבל הכא מיזבן קא זבנינן ולא מיחזי ככהן המסייע. [רבינו גרשום]. א) אולי צ"ל אלא א"כ כהן עמו ומודה דהבכור הוא של הישראל.
<h2>דף ט.</h2>
[מתני'] מן התמימין. של חולין על בעלי מומין של קדשים. מן בעלי מומין. של חולין על תמימין של קדשים שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב. ואיזהו טוב ברע. תם של חולין ברע של קדשים מנלן דבעל מום איקרי רע דכתיב כל מום רע היינו שקדם הקדישן את מומן כדמפרש בגמרא [ומן תמימין של חולין על בעלי מומין של קדשים יכול אפי' קדם מום קבוע להקדישן ת"ל כו'. איזהו טוב. של חולין ברע של קדשים באותו שקדם הקדשו למומו]. גמ' מאי תלמודא. היכי משמע מהכאא). מדשני קרא ואמר בטוב דלא איצטריך דניכתוב קרא טוב ברע או רע ולא לימא בטוב דכיון דקא' או רע (היינו) משמע בטוב ואמאי אמר תו בטוב אלא טוב מעיקרא עושה תמורה היינו שקדם הקדשו למומו [ולא רע מעקרו דהיינו שקדם מומו]. רבא אמר. מתרוייהו טוב מצי ילפת דתרוייהו מייתרי (רי"ח) [אלא] חד טוב אתא [דאפילו] טוב בטוב לא ימיר [דאין אדם רשאי להמיר] וחד בטוב לטוב מעיקרא כו'. [קל וחומר הוא. רע של קדשים בטוב דחולין דקא מפיק רע דקודש ומייתי טוב בחולין במקומו לא ימיר טוב בטוב דכי הדדי ננהו דלא קא מעלי ליה כ"ש דלקי]. ואביי סבר גלויי מילתא בעלמא. הואיל ולקי על האי [לקי גם אהאי]. לישנא אחרינא. לאו דינא הוא אלא ממילא מצית ילפת דמי גרע טוב לרע ב)0(דכתיב לא יבקר בין טוב לרע) דקא מעלי ליה דלקי טפי מטוב בטוב דלא קא מעלי ליה ולא לקי אלא ש"מ דטוב בטוב נמי לקי אע"ג דלא כתב ביה [לאו]. בשל אחרים. חולין של אחרים. ולא ימיר אותו. (בשל הקדש) [בחולין] של עצמו. אי כתב. לא יחליפנו דמשמע בשל אחרים. הוה אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דלקי. שלוקח בהמת חברו ונותן לו זו ומוציא האחרת לחולין. אבל מימר. בשל עצמו. דתרווייהו מצי מקדיש להו אימא לא לקי. אלא לקדיש לתרווייהו וליפטר קמ"ל דלא אלא לקי. [וטעמא דר' שמעון משום בהמה. ולא בהמות כו'. ואמר ריש לקיש. אע"ג דאמר ר' שמעון אין מימר אלא אחד באחד. מודה ר' שמעון שממירין וחוזרין וממירין. באותה בהמת הקדש אפילו מאה אחד באחד בזה אחר זה וקא יליף האי סברא מן בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות הרבה ביחד אבל על בהמה אחת ממירין וחוזרין וממירין בזה אחר זה בהמות הרבה דהיינו נמי אחד באחד. ל"א מעיקרא במתניתין אהדר להו מן והיה הוא וגו' ובברייתא דבעו רבנן למילף מן בהמה בבהמה אמר להו אדרבה בבהמה בבהמה לא משמע אלא אחד באחד. ולהאי לישנא אמר ריש לקיש הוי ריש מימרא]. קדושתא קמייתא להיכן אזלא. דהא כתיב הוא ותמורתו יהיה קדש. [לדברי האומר אין ממירין וחוזרין וממירין הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו. בהמה אחת]. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל היכי משמע מהכא דמיירי בקדם הקדשן את מומן. ב) נראה דצ"ל דאין טעם לומר ברע בטוב דקא מעלי ליה דלקי טפי.
<h2>דף יא.</h2>
תני הכי מקדישין אברין וממירין. ועוברין שקדשו בבטן אמן. כגון שהקדישן ואח"כ נתעברו אין ממירין בהן ולעולם הא נמי בוולדי קדשים מיירי [אבל בעוברין דעלמא ליכא למשמע [מיניה] אכתי דקדש. אי ר' יהודה. אימא רישא מקדישין אברין וממירין בהן והיכי ממירין בהן והא לית ליה לר' יהודה האומר רגלה של זו עולה כולה עולה והכי נמי לענין תמורה. א"ל. ר' זירא הא מודי ר' יהודה דאי הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו דקדשה כולה ובההוא אבר קאמר מקדישין איברין וממירין בהן ולעולם בוולדי קדשים קא מיירי]. ל"א אבל לא ממירין קתני מיהת מקדישין עוברין א"ל כגון דאקדשינהו לדמיהו דכותה [גבי אבר דאקדיש איברין לדמיהו] וטעמא משו' דאקדשינהו לדמיהו אין ממירין הא אקדשינהו לגופיהן קדשי למעבד תמורה הא אמר ר' יהודה אברין לא קדשי למיהוי כולה תמורה וליכא לאוקומה כר' יהודה א"ל כי תנן מקדישין [עוברין בוולדי קדשים קתני אי בוולדי קדשים כו'] כדתרצינן לעיל בלישנא קמא. [ומצא בה] בן ארבעה חי. בבהמה דקה מיירי דמיעברה לה' חדשים. בהוויתן הן קדושים. בשעה שיצאו לאויר העולם ובתראהא) דנתעברה ובסוף הקדישה דלא קדיש וולד דלא אקדיש אלא אם לחודה. [אין קדשין. להיות תמורת קדשים. ואין מקדישין לעשות תמורה. שאם הקדשים הן כלאים וטרפה לא אלימי דלא קדישי למיתפס בהמת חולין בתמורתן]. תניא אמר ר'. קאי אדר' אלעזר. [אלא] אי אתה מוצא. דאיצטריך למימר ולא מקדישין אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה [דמעיקרא קדשה כי הויא שלימה והשתא כי נטרפה לא מקדשה לעשות תמורה]. וכן במקדיש וולד. במעי אמו ואח"כ יצא דרך דופן [לא מקדיש לאיתפוסי תמורה] אבל טרפה [מעקרו] קודם הקדש ויוצא דופן (מאחר) [לאחר] שנולד לא קדשי גבי קדשים והאי לאחר שהקדיש יצא דרך דופן. [והאי ואח"כ יצא דרך דופן כגון שנגממו או נעקרו כותלי בית הרחם. אלמא קדיש וולד. במעי אמו ותיובתא לבר פדא. אמרי. בעובר תם במעי תמימה אפי' בר פדא מודי לר' יוחנן דקדיש דומיא דהאי מקדיש וולד ואח"כ יצא דרך דופן] דהיינו תם במעי תמימה כל זמן שהוא במעיה לא נחלקו כו'. ל"א אבל טומטום [וכלאים ואנדרוגינוס אי אתה מוצא כו']. כלומר הני תרי טריפה ויוצא דופן מצית מוקמת לה אפי' בחולין כדאמרן אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא בקדשים דקדישי אלא בוולדי קדשים בעוברי קדשים דהני לא הוו להו שעת הכושר מעולם דמשעת (יצירת) [יצירתן] נפסלו [(נעשו) [שנעשו] כלאים וטומטום ואנדרוגינוס] (אלא) ולא קדשו אלא אגב אימיהו להכי קאמר אי אתה מוצא אלא בוולדות קדשים וכר' יהודה דאמר הולד עושה תמורה. הלין הוא דלא קדשין גופיהו. אלא אגב אימיהו דלא קדישי אלא לדמים משום דבעלי מומין נינהו אבל עוברין אחריני דלאו עוברין אחרינין נינהו קדשי גופייהו אפי' במעי אימן חולין וקשיא לבר פדא אמר אביי בתם במעי תמימין כו' כדלעיל. [רבינו גרשום]. א) צ"ל ובתראה דהקדישה ולבסוף נתעברה דלא קדיש וולד דלא קדיש אלא אם לחודה וכו'.
<h2>דף יב:</h2>
והן טהורין. ומתבטלין משאובין שהשאובה נטהרת ברובה אם רובה הוו דלאו שאובין ובהמשכה דהיינו ופותקן כמו שאמרנו. מכלל דרבנן. דפליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב סברי דברובה והמשכה לא מיתבטל. אלא הא דכי אתא (רב דימי) [רבין] אמר ר' יוחנן [שאובה שהמשיכ' כולה. כל מ' סאין כי האי גוונא טהורה כמאן לא כרבנן ולא כר' אליעזר בן יעקב] אלא אמר רב פפא מאי אלא לפי חשבון דקאמר לפי חשבון כלים קאמר וכיוסף בן חוני. דתניא שלשת לוגין מים שאובין שנפלו. לתוך המקוה ממש בלא המשכה בין אם היו אותן ג' לוגין בין ב' כלים או ג' בין בד' וה' ונפלו למקוה פסלוהו. יוסף בן חוני אומר. אם היו אותן ג' לוגין בב' או בג' כלים ונפלו בו פסלוהו כיון דבכל כלי לוג או יותר מלוג הוי דבר חשוב ופסול אבל אם אותן ג' לוגין מחולקין בד' או ה' כלים דאין בכל כלי לוג או יותר מלוג לא הוי דבר חשוב לפסול המקוה. ל"א כדכתב בסיפא אלא הא דכי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן שאובה כו'. כמאן כרבנן ת"ק דר' אליעזר בן יעקב [דמקילי הא ליכא למימר] דאי כרבנן אמאי קאמר ר' אליעזר אלא לפי חשבוןא) [מכלל דרבנן מחמירין] אלא לפי חשבון משמע דאפי' בבציר מהכי פוסלין את המקוה אלא ש"מ מדקאמר ר' אליעזר בן יעקב אלא לפי חשבון [ושמע מינה דרבנן לחומרא פליגי] (מכלל) וא"כ הא דכי אתא (רב) [רבין] (דימי) כו' דלא כתרווייהו אלא לפי חשבון לא ר' אליעזר בן יעקב היא אלא לפי חשבון כלים [הוי] ויוסף בן חוני היא כו'. והיינו כלישנא קמא. אלא עם מתן אפר. כלומר עד שיתן האפר על גבי המים והלא (ואלא) אפר הוא דשן של פרה. [ונאמר להלן עפר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן]. וכתב חיים אל כלי. כלומר שהמים סמוך לכלי דוקא והאי דקאמר קרא ונתן עליו מים כלומר על העפר (לאו להכי הוא דאתא) [לא להכי כתיב] האי ונתן עליו אלא כדי לערבן עפר ומים [ביחד] כתב ולעולם מים ברישא. וממאי. דהכי הוא כדרבנן (משום) [דילמא כדקאמר ר"ש] דמה מצינו בכל מקום [בסוטה מכשיר למעלה דכתב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים דמכשיר למעלה אף כאן נמי]. ל"א ות"ק דר' שמעון סבר סיפיה דקרא דוקא חיים אל כלי והיינו כלישנא קמא. אין בית הפרס עושה בית הפרס. דשדה שנחרש בה קבר היינו בית הפרס וכל השדה הוי ספק טומאה ואין אומר כל השדות שסביבותיה [הן] (יהו) טמאות דשמא יצא ממנה עצם כשעורה ונכנס באותן שדות אלא אותה שדה לבדה שנחרש בה טמאה והשאר טהורות. ורבנן עד כמה. הוא שיעור מקום בית הפרס. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל מכלל דרבנן מחמירין וס"ל דאפי' בבציר מהכי וכו'.
<h2>דף טו.</h2>
שלשים ושבע שמלך דוד. ובאותו זמן אמר אבשלום אל אביו אלכה נא וגו'. [מתני'] אמר רבי שמעון מה מצינו בוולד חטאת ובתמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה. דמתות דביחיד דברים אמורים ולא בצבור כך מפרש ר' שמעון בגמרא בברייתא ואי אתה יכול לומר וולד חטאת בצבור שאין חטאת הצבור נקבה כו'. אף. חטאת שכיפרו בעלים ומי שעברה שנתה דמתות ביחיד דברים אמורים ולא בצבור. [גמ'] מהו אומר חטאת יביא. כלומר מה צורך לכתוב אם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה לכתוב הכי אם כבש קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנהא) כל שכן חטאת שכיפרו בעלים דיחיד דתמות דגבי יחיד לא פליגי. ולא קשיא. הא דקאמר ר' יהודה רועה. כאן באבודה. ונמצאת בשעת הפרשת שניה קודם הקרבה הואיל ואיזו שירצה יכול להקריב הלכך אין מתה שניה אלא רועה. כאן באבודה. ונמצאת שלא בשעת הפרשה אלא לאחר הקרבה דכבר כיפר הילכך מתה. ואיבעית אימא אידי ואידי. דנמצאת בשעת הפרשה. ולא קשיא. הא דתני רועה היינו ר' יהודה אליבא דרבנן כדתנן בפרק וולד חטאת המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת ראשונה והרי שתיהן תמימות אחת מהן תקרב חטאת ושניה תמות דברי רבי וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצא כו'. והא דתני מתה היינו רבי יהודה אליבא דרבי. [רבינו גרשום]. א)0חסר כאן הציון וצ"ל והא ר"י תמות שמעינן ליה אפי' בחטאת צבור וכל שכן וכו'.
<h2>דף יז:</h2>
אלו קדשים (שלמים) שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן. [קרבן] קריבין. וולד שלמים ותמורתן וולד וולדן. של שלמים עד סוף כל העולם דינן כשלמים. [גמ'] (דאמרת את) [שמעינן לר"א דאמר] וולד שלמים לא יקרב שלמים. אלא ירעה. לא מיבעיא וולדן. דקרב שלמים כו'. אם זכר. היינו קרא דכתיב אם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר [אם נקבה] דלא אצטריך (נקבה) אם זכר אם נקבה כיון דאמר מר אם מן הבקר סתם [הוי] משמע בין זכר בין נקבה (וקרא) [אלא] להכי אצטריך זכר לרבות את הוולד ונקבה לרבות התמורה. ולכתוב נקבה ולא אצטריך למכתב זכר לצורך וולד דמצי יליף וולד מתמורה מק"ו והלא דין הוא כו'. ולילף תמורה מוולד ולא מיבעי קרא והלא דין הוא כו'. מה לוולד שכן גידולי הקדש תאמר כו'. להכי אצטריך למיכתב תרווייהו זכר ונקבה. וולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין מנין. דקרבי בעל מום שקדם הקדשו את מומו שעושה תמורה כדאמרינן טוב מעיקרא עושין תמורה כשהוא אמר אם מאם אם קא מירבו. ליקרב ואליבא דרבי אלעזר. (ואפי' אליבא דרבי אלעזר) דאמר במתני' המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה הוולד עד שיסתאב ואף האם שאין דין להביא עולה נקבה ר' אלעזר אומר (הוא) [הולד] עצמו יקרב עולה. דמהו דתימא כי אמר ר' אלעזר. הוולד יקרב עולה היכא דאיכא שם עולה על אמו שהרי מצינו עולה בנקבה [בעופות] בעולת העוף [דאמרינן דאין תמות וזכרות בעופות דיכול להביא עולת עוף נקבה. אבל הני וולדות. ותמורות בעלי מומין דאין שם שלמים על בעלי מומין אימא דקסבר ר' אלעזר דלא קרבי]. קמ"ל. 0א)0(דאפי') ר' אלעזר נמי סבר דקרבו כמו וולד עולה. ורבנן פליגי עליה דירעו. [בר פדא אמר. אימא דלא ליקרב קמרבי אלא לרעייה ואתיא אליבא דדברי הכל בין לרבנן בין לר' אלעזר דעד כאן לא קאמר ר' אלעזר בוולד עולה דיקרב משום דאיכא שם עולה על אמו אבל הני לא. אימא איפכא. דמאם זכר מרבי תמורות בעלי מומין ומאם נקבה מרבי וולד בעלי מומין אמר ליה מיסתברא מהיכא דמיתרבי וולד תמימין מן זכר מן תמן מן אם דידיה מיתרבו (תמורת) [וולד] בעלי מומין ומן היכא דאיתרבו תמורת תמימה מנקבה מן אם דידיה מיתרבו תמורת בעלי מומין. א"ל. רב פפא. מי קאמינא לך ליפוך אם אם אנא כוליה קרא קאמינא לך. דליפוך והכי קא אמינא אם זכר לרבות את התמורה ואם דידיה לרבות בעלי מומין ונקבה לרבות את הוולד ואם דידיה לרבות וולד בעלי מומין. א"ל. לא מצית אמרת הכי דוולד לשון זכר משמע להכי מיתרבי מזכר ותמורה לשון נקבה משמע להכי מיתרבי מאם נקבה]. והדין תנא מייתי לה. לוולדות (נמי מקרי קדש ומהכא) ולתמורות [מן הדין קרא. רק קדשיך אלו התמורות. דתמורה נמי איקרי קדש]. אשר יהיו לך. משמע אלו הוולדות שעתידות לילד מן הקדשים דמדקאמר קרא תשא ובאת אל המקום ולא יותר שומעני מאחר שנשאם שם אינו צריך לעשות יותר אלא יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו ויפטר. ת"ל. דסמיך ליה ועשית עולותיך הבשר והדם כדרך שאתה נוהג בעולה לזרוק דמה ולהקטירה כליל כך אתה נוהג בתמורתה וכדרך שאתה נוהג בשלמים כך אתה נוהג בוולדן ובתמורתן סמיכה ונסכין ותנופת חזה ושוק דכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל. יכול אף וולד כל הקדשים. יהו להן דין (זה) [אימן]. ת"ל רק. (למעט דין זה וכל שאר וולדות ותמורת) [מיעט וולדי שאר] קדשים. [רבי עקיבא אומר אין צריך. ללמוד מן רק למעט וולדות ותמורת של שאר קדשים מהכא מצית יליף]. אשם הוא. הוא עצמו קרב ולא תמורתו וכן נמי תמורת שאר קדשים. הא מהיכא תיתי. דיהא רשאי למנוע מהן מזון כדי שימותו והא כיון דגמירי כו' הידין ולד מצי אמר בשאר קדשים דקרב. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל קמ"ל דאפי' בתמורת בע"מ נמי סבר ר"א דקרבו וכו'.
<h2>דף יח:</h2>
[מתני'] תמורת עולה. (או) כגון שהומר בעולה זכר תמורה נקבה [וילדה אותה תמורה נקבה]. ולדן. א)כלומר ולד תמורה ולד [שילדה] תמורה. ולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כעולה. ואע"ג דההיא תמורה נקבה דלא חזיא לעולה קדשה (כדתנן) [כדאמר] בפ"ק ממירין מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים. [המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר] ויביא בדמיו עולה. לנדבת צבור ומשום הכי ירעה דקא אתי מכח קדושה שאינה ראויה דנקבה לא חזיא לעולה וכ"ש אמו דרועה. ר' אלעזר אומר הוא עצמו. הולד אל ירעה אלא יקרב עולה. [גמ'] [מאי שנא רישא דלא פליגי רבנן. בתמורת עולה ולד תמורה אלא מודו דהרי אלו כעולה דקרבי. ומאי שנא סיפא. בהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר דפליגי דאמרי ירעה. אמר רבה בר בר חנה] במחלוקת שנויה. [כמו דפליגי] בסיפא קא פלגי ברישא והאי דתני הרי אלו כעולה רבי אליעזר היא ולא רבנן. דאימיה לא קא קרבה. לעולה דנקבה היא הילכך קא אמרי בנה ירעה. אבל גבי ולד תמורת עולה. דאימיה [דוולד תמורה] דתמורת קרבה ועולה עצמה קרי לה אימיה דתמורה באה מכחה. אפילו רבנן מודו. דולדן הרי אלו כעולה. ל"א וכליל לאשים [דברי הכל היא ורמינהי כו' אמר רב הונא במחלוקת שנויה ברישא כך בסיפא וכליל לאשים לא דברי הכל היא אלא לר' אלעזר היא. אפילו תימא. ובתמורת עולה לא פליגי עליה דר' אלעזר דהא תמורת עולה נקבה]. שנייה היא להך קמייתא. דתמורה היינו שנייה וקמייתא. דאפריש. [קודם שהפריש התמורה] עיקר עולה זכר הפריש (הילכ') [הילכך] לא קנסו רבנן בולד תמורה אלא אמרי דיקרב. אבל מפריש נקבה לעולה כו'. וולדן ולד. של תמורת אשם ולד ולדה. ויפלו דמיו לנדבה. לשופרות היינו לנדבת צבור. ר' אלעזר אמר ירעה וימכר ויביא בדמיהן עולה. לנדבת יחיד אבל לא יביא בדמיהן אשם כדאמרינן לקמן דמותר אשם לא קרב אשם אלא ירעה ולד דתמורת אשם נמי ירעה ויביא בדמיו עולה. [בדמיו. יביא הוא עצמו לא יקרב]. אודו לי (אחי) מיהת דמותרות. דולדות היינו מותרות. לנדבת יחיד אזלי. כדאמרינן בסיפא דפירקין קמא דר' אלעזר סבר דמותרות לנדבת יחיד אזלא ועבדה תמורה ואמרי ליה רבנן (לא) מותרות לנדבת צבור אזלי ועולה הבאה מן המותרות לא עבדה תמורה דאין תמורה בצבור. [רבינו גרשום]. א) אולי צ"ל וולד תמורה שילדה ולד וולד ולדן וכו'.
<h2>דף יט.</h2>
אביי אמר לא פליג מידי. ברישא אלא בסיפא וטעמא מאי משום דגמירי למקום שהמותר הולך לשם הולד הולך וכשנשתיירה שלא נתק לרעיה עד לאחר הפסח (לאחר הפסח) דמותר פסח קרב שלמים כדאמרינן [נשתיירה] (ולד שיירה) לאחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים [וולד] נמי קרב שלמים הוא עצמו אבל ילדה לפני הפסח דאימיה למאי אקדשה אלא לדמי דכיון [דכל כמה דלא אקריב לפסח] (דפסח) חובתו היא דמידע ידע דנקבה לא הויא (פסח) [אלא לדמי] ש"מ כי אקדשה לדמי פסח אקדשה (ותימני) [ומדאימיה] דמי פסח ולד נמי לדמי פסח אקדשיה ודיניה כאמו ולא קרב עצמו שלמים הילכך לא פליג ברישא. ל"א והא פסח. נקבה. דליכא שם שלמים על אמו. שלא הפרישה לשם שלמים אלא לשם פסח. (ולא קדיש) [ולהקדש] גופה דנקבה [לא חזי] אלא לדמים. כדאמרן ואפילו הכי ולדה קאמר רבי אלעזר דקדיש גופיה לשלמים אע"ג דליכא שם שלמים על אמו. שאני פסח. דכיון דילדה אחר הפסח דמי כמקדיש פסח בשאר ימות השנה דקרב שלמים אף האי נמי קרב עצמו שלמים (ואי) [והיינו] טעמא דר' אלעזר [גבי עולה] כיון דאיכא שם עולה על אמו שכן מצינו עולה נקבה בעוף הילכך קדשה לגופה ולד נמי קדיש וקרב. נפלוג נמי ר' אלעזר ברישא. בילדה קודם הפסח דהוא עצמו יקרב שלמים דהא איכא [הכא] שם שלמים על אמו. שהרי נקבה ישנה בשלמים. הכי נמי. דפליג אלא אמתין כו'א). אביי אמר היינו טעמא. דלא פליג ברישא אלא בסיפא דקסבר למקום שמותר הולך לשם ולד הולך מותר אשם דלא קרב אשם לאחר שנתכפרו בעליו כדאמרינן במתני' אלא ירעה ולד דתמורת אשם נמי ירעה וכן מותר פסח לאחר הפסח [דהוא עצמו קרב שלמים ולד נמי יקרב שלמים] אבל ברישא ילדה לפני הפסח אימיה למאי אקדשה לדמי כו'. כדאמרן בלישנא קמא. [רבינו גרשום]. א) אולי צ"ל אלא ממתין מלמיפלג עד סיפא.
<h2>דף יט:</h2>
דליכא שם אשם על אמו. דלא אשכחן אשם נקבה. [אלא משום] דחזי ולד להקרבה. דזכר הוא והאי נמי ולד אשם דזכר הוא וחזי להקרבה ואימא ליקרב אשם להכי איצטריך למימר ומודה ר' אלעזר. אי הכי. דמשום הכי קאמר ומודה אמאי אשמעינן [דאין בנה דאשם קרב אשם. נשמעינן דאין בנה קרב עולה. אע"ג דאיכא שם עולה על אמו נקבה. והוא הדין. כ"ש דאין בנה קרב אשם דליכא שם אשם על אמו ואכתי אמאי אמר אין בנה קרב אשם]. איצטריך דאי אשמעינן. (אין עולה) [דאין בנה] קרב עולה באשם הוה אמינא עולה הוא דלא קרב דלא אקדשיה לאימיה קדושת עולה אלא קדושת אשם אבל אשם ליקרב דהא אקדשיה לאימיה לאשם קמ"ל דמודי רבי אלעזר דאין קרב אשם. ל"א פשיטא ע"כ לא אמר ר' אלעזר דולד קרב אלא במפריש נקבה לעולה דאי למ"ד משום דאיכא שם עולה על אמו ואי משום דמותר עולה עולה אבל מפריש נקבה לאשם דליכא שם אשם על אמו ומותר אשם לא קרב אשם ולד [נמי] לא קדיש לקרב ולא איצטריך למימר ומודה ר' אלעזר. איצטריך סד"א טעמא דר' אלעזר. הוא דליקרב בנהא) אשם [משום] ובאשם נמי ליקרב. דקסבר כיון דאקדשה לאימיה קדושת דמים. דאשם היינו חובתו ואשם לא קרב נקבה ולא קדשה אלא לדמים. ומגו דקדש קדושת דמים. קדיש קדושת הגוף ונחתא ליה לולד דהא חזי דזכר הוא וליקרב להכי איצטריך ומודי ר' אלעזר. ונימא הכי נמי. [מגו דקדושת דמים קדיש קדיש קדושת הגוף וליקרב]. אם כן. דאית ליה האי סברא. נפלוג ר' אלעזר במפריש נקבה לאשם. דבנה קרב אשם משום מגו וכ"ש במפריש נקבה לעולה דבנה קרב עולה דהא איכא שם עולה על אמו. אי נמי משום דלמקום כו'. אלא מדפליג במפריש נקבה לעולה ולא פליג במפריש נקבה לאשם ש"מ דמודי דאין בנה קרב אשם. מתני' ואם קרב אשמו. שנתכפר באחר נעשה מותר יפלו דמיו של אשם נקבה לנדבת צבור לשופר לעולה. ר' שמעון אמר. כיון דהפריש נקבה שאינה קריבה הרי היא כבעל מום ותימכר לאלתר בלא רעייה. [רבינו גרשום]. א) אולי צ"ל בנה עולה כיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדושת הגוף ובאשם נמי ליקרב וכו'.
<h2>דף כד:</h2>
כיצד מערימין על הבכור כו'. דלא קדיש בכור עד דמקדיש ליה יציאת רחם אבל עד שהוא במעי אמו יכול לשנותו לדבר אחר. והשני ימכר לחייבי עולות ודמיו חולין. משום הכי ימכר לחייבי עולותא) דילדה זכר סתם אם תהא עולה ועוד אין ידוע על איזה אמר הלכך שני ימכר לחייבי עולות [ומשום הכי] דמיו חולין דמ"מ לא הקדיש אלא אחד. [ילדה ב' נקבות. דינו כב' זכרים. [גמ'] מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. כגון אם יצא אזנו קודם או שפתו והטיל בה מום קודם שיצא רוב ראשו יקרב עולה. עולה אין. כלומר לשם עולה דחמירה קדושתה מבכור יכול לשנותו אבל שלמים דגריע קדושה מבכור דנאכל לישראל לא יקרב וכ"ש להטיל מום דקא משוי ליה חולין דאסור. קסבר רב יהודה. מתני' דדייקינן מינה דלשם עולה אין לשם שלמים לא. בזמן בהמ"ק קיים. וכי קאמינא דמותר להטיל מום בזמן הזה אמינא. ואימא הכי נמי. דמש"ה ליגזר דלא. אפ"ה הא עדיפא. להטיל בו מום דאי לא שדי ביה מום דלמא אתי לידי גיזה. ל"א הא קמ"ל. רב יהודה דחסירא עדיפא דלא ליתי כו'. אם נקבה זבחי שלמים. אמאי איצטריך למימר נקבה ליהוי חולין נקבה מי מקדש בבכורה]. אלא סיפא. דקתני ילדה נקבה תמימה תיקרב שלמים בבהמת הקדש קתני דאם הקדיש בהמה מעוברת ואמר ילדה נקבה תהא שלמים הויא שלמים קסבר עובר לאו ירך אמו הוא (ל"א כלישנא קמא). [אמרי. הא בהמה מבכרת מאי היא אי דהקדש היא אמאי והשני ימכר האיך דהקדיש עולה כו']. סיפא אתאן [כאן יש כשתי שורות חלק] לבהמת חולין. וכגון דלא ידיעה אהי זכר מינהו אמר עולה הלכך שני ימכר לצרכי עולות ודמיו חולין כדאמרן לעיל. ל"א זכר בתרא חולין בעלמא הוא. אלא משום דלא ידעינן הי נפקא ברישא הלכך השני ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין דמכל מקום לא היה דעתו לעולה אלא על האחד. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל דהא אם זכר עולה סתם אמר ואין ידוע כו'.
<h2>דף כו:</h2>
ש"מ בעלי חיים. שאין בהן מום נדחים מהקרבה. וש"מ קדושת דמים מדחה. דהא בהמה קדושת דמים היא ומדחה הקרבה. וש"מ דחוי מעיקרא. כגון זו שנדחית מתחלה בשעה שהקדיש חלקו שלא היתה ראויה להקרבה הוי דחוי דאע"ג דלא נראית מעולם להקרבה ואע"ג משעה שהקדישה הוי דחוי דסד"א דנראה ונדחה שוב אינו נראה אמרינן אבל דחוי מעיקרו לא הוי דחוי לגמרי קמ"ל דהוי דחוי. דברי הכל עולה. אפילו לר' יוסי דחציה מעשר לא קדיש דמעשר אינו קדוש אלא בשעת יציאתו מתחת השבט העשירי. אבל היכא דאמר חציה תמורה וחציה מעשר. דלא אמר כראוי לא על תמורה ולא על מעשר דאין אדם אומר הרי זו תמורה [סתם] אא"כ אמר תמורה [תחת] זו וכן אין אדם יכול לומר הרי זה מעשר אלא בשעת יציאתו מן הדיר והיכא דאמר סתם הכי חציה תמורה וחציה מעשר מאי לשום איזה יקרב תמורה יקרב שכן נוהגת כו'. שכן מקדש לפניו ולאחריו. כדתנן קרא לתשיעי עשירי כו' שלשתן מקודשין. נמלךא)0פשיטא דתפוס לשון ראשון. לא נצרכה. אע"ג דנמלך בתוך כדי דבור בכדי שאילות שלוםב)0הרב לתלמיד מהו דתימא כדבור דמי והאי דשתק ונמלך דעיוני קא מעיין הוא מה היה דעתו לומר כדי לשתף עם עולה וליהוי דבריו קיימין דליהוי תמורה עולה ושלמים קמ"ל דלא. [מתני'] מי שאמר על בהמה אחת הרי זו תחת זו או תהא זו תמורת זו או זו חליפי זו הרי זה לשון תמורה. דתמורה וחליפין כתיב בפירוש לא יחליפנו ולא ימיר. אבל אמר זו תהא מחוללת על זו אין זו לשון תמורה ולא לקי. ואם היה הקדש בעל מום. ואמר זו מחוללת על זו. יצא לחולין. ונכנס זו תחתיו דהרי זו מחוללת על זו משמע תצא ותכנס זו ובודאי כשהקודש הוא תם וראוי להקרבה ואמר הרי זו מחוללת על זו אין בדבריו כלום ולא יצא הקודש לחולין אבל כשהוא בעל מום יוצא לחולין ונכנס זה תחתיו. וצריך לעשות לו דמים. לקודש כדי שיהא זה שנכנס תחתיו שוה לו בדמים שלא יתאנה הקודש. [גמ'] (אי) דתחת לישנא דאיתפוסי. בתמורה משמע. [ורמינהו בקדשי בדק הבית אם אמר תמורת זו חליפי זו. דהיינו לשון דאיתפוסי בתמורה לא אמר כלום דקדשי בדק הבית אין עושה תמורה. אבל אם אמר זו תחת זו או זו מחוללת על זו דבריו קיימין. דאין זה לשון תמורה אלא לשון אחולי תצא זו ותכנס זו. ואי ס"ד דתחת לישנא דאתפוסי. בתמורה הוא] מאי שנא רישא [דאמר לא אמר כלום] ומאי שנא סיפא דאמר דבריו קיימין. ל"א קדשי בדק הבית מי תפסי פדיונן. כלומר מי תפסי תמורתן. משמע לישנא דאתפוסי. בתמורה דכתיב ואם תחתיה תעמוד הבהרת כלומר שבמקומה עומדת [אף] בהמה זו של קודש במקומה בקדושתה ותופסת אחרת בקדושתה כדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. [רבינו גרשום]. א) גירסת רבינו בכאן פשיטא וכו' א"ר פפא לא נצרכה כו' וכדלעיל (כ"ה סע"ב) ועי' בשיטה מקובצת אות ב'. ב) עי' ב"ק ע"ג ע"ב וצ"ע וע"ע בתוס' לעיל כ"ה ע"ב ד"ה לא נצרכא ובש"ך חו"מ סימן רנ"ה ס"ק כ"ה.
<h2>דף כח.</h2>
אוסרין למזבח בכל שהן. שאוסרין כל הבהמות שנתערבו בהן אפי' הן ריבוא. והטרפה. כגון שניקב הוושט ואחר כך הבריא [העור] (העוף) עליוא) ואח"כ נתערבה באחרות. [המוקצה לצורך ע"ז הוא אסור. למזבח וציפוי שעליו מותר בהנאה דעדיין לא נעבד. וזה וזה. בין מוקצה ובין נעבד מותר באכילה]. [גמ'] בחטאות מתות. באותן חמש חטאות שמתות. וקשיא לן מאי קאמר. פשיטא דכי נתערב זבח אחד בחטאות מתות דכולן ימותו הואיל ורובן מתות. אלא הכי קאמר כל הזבחים כשרים שנתערב בהן אחת מחטאת מת אפי' אחת בריבוא כולן ימותו דלא בטלה ברובא. הני מילי מידעם דאסור בהנאה. דתני חמש חטאות ושור הנסקל אסורין בהנאה. אבל כי מתערב מידי דלא אסור בהנאה. כגון הני דמתניתין האתנן והמחיר והכלאים והטרפה לא להכי איצטריך מתניתין. והא נמי תנינא בסיפא. דההיא דכל הזבחים נתערבו בהן רובע ונרבע ברובע על פי עד אחד או ע"פ הבעלים דאינו חייב מיתה קא מיירי ואינו אסור בהנאה. ימכרו כולן ויביא בדמי יפה שבהן מאותו מין. כלומר אם נתערבו בעולות ובאשם ובשלמים ובחטאת ימכרו אותןב) ממין כדי לפטור חובתו אבל הן עצמן לא יקרבו אע"ג דרובע ונרבע לא אסור בהנאה אלמא אע"ג דאינן אסורין בהנאה לא בטלי ברובא. ואמר לי. רב שימי להכי איצטריך למימר הכא והכא דחדא בחולין. מתניתין דהכא מיירי [שנתערבו בחולין והא כל הזבחים מיירי] שנתערבו בקדשים וצריכי דאי אשמעינן גבי קדשים משום הכי לא בטלי דמאיסי רובע ונרבע למיהוי קדשים אבל גבי חולין ליבטלו להכי איצטריך מתניתין. [רבינו גרשום]. א) לכאורה צ"ע דאמאי לא מפרש רבינו כדאוקימתא דהש"ס דזבחים ע"ד ע"ב והובא ברש"י כאן במתני' והא דלא אמר בגמ' כדמתרץ רבינו ז"ל דא"כ מקרי נבילה ולא מקרי טרפה ומצוה ליישב. ב) נראה דצ"ל ימכרו אותן ויביא מדמי היפה אותו מין קרבן שנתערב בהם כדי לפטור וכו'.
ובחולין נמי תנינא ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך כו'. דלא בטלי נמי בחולין אפי' הכי צריכא עלייהו מתניתין דאי מהתם הוה אמינא היינו טעמ' דלא בטלי ברוב חולין משום דאיסורי הנאה נינהו הנך כולהו יין נסך כו'. אבל הכא ליבטלי דלאו אסירי בהנאה להכי איצטריך מתניתין דלא בטלי. ואי אשמעינן. הא מתניתין לחוד הוה אמינא היינו טעמא דלא בטלי בהנך חולין דבעי להו לגבוה ומאיסי [אבל] להדיוט אימא אפי' איסורי הנאה ליבטלו ברוב להכי צריכא ואלו אסורין כו' דאפי' להדיוט לא בטלי. ל"א אי מן האי. נתערבו בהן רובע ונרבע הוה אמינא הני מילי בקדשים. אבל בחולין. נתערבו בחולין אימא לא אסירא אלא ליבטלו אשמעינן הדא מתניתין דמיירי דנתערבו בחולין ולא בטלי. ודאסורין בהנאה. כגון מוקצה ונעבד דלא בטלי בחולין אמאי איצטריך למיתני במתניתין הא תנא ליה חדא זימנא דתנן אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך ועבודה זרה ועורות לבובין דלא בטלי בחולין אי מההיא הוה אמינא הני מילי איסור' לחודיהו דאסורין בהנאה כגון אלו דכולהו אסורין בהנאה כי נתערבו בחולין דלא בטלי אבל איסורין דאינן אסור בהנאה כגון אתנן ומחיר והכלאים והטרפה כי נתערבו בחולין אימא ליבטלן להכי איצטריך מתניתין דלא. ומאי שנא לענין אי איערוב בקדשים. הא מתני' ומתני' דכל הזבחים שנתערבו בהן כו' קתני התם נמי טרפה בהדייהו דאסור באכילה. דתני איסור הנאה ואיסור אכילה בהדי הדדי. דמוקצה ונעבד היינו איסורי הנאה וטרפה לא אסירא בהנאה אלא באכילה ותני להו בהדדי. ותערובת דחולין אפסק ותני איסורי הנאה לחוד. כגון יין נסך וע"ז ועורות לבובין. ואיסור אכילה לחוד.גא)גדקתני סיפא ואלו אסורי' באכילה ומותר בהנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו כו' [היינו טעמא דכי קאי במסכ' ע"ז משום דבעי לפרושי איסור' דיין נסך פריש גבי איסור דדמיין ליה כי קאי במתניתין כיון דבעי לפרושי מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר דאסור לגבי מזבח מפרש נמי כל דאסור לגבי מזבח אפי' איסור כו'. טול לך מה שהבאתה. כלומר טול לך תשובה מראייה שהבאתה הרי שנעבדה בהן עבירה בשני עדים כלומר הרי מדין זה למדנו שנעבדה בהן עבירה בשני עדים. רובע ונרבע בעד א' לא למדנו להכי איצטריך מן הבהמה למעוטינהו. דא"ר (ישמעאל) [שמעון] אני אדוננו לרובע ונרבע בעד אחד מדין ק"ו ומה בעל מום כו'. הודאת עד אחד פוסלין מהקרבה. כדאמרן בפרק כל פסולי המוקדשין נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו. רובע ונרבע. ב' עדים פוסלין מאכילה דחייב מיתה הוא. אינו דין שהעד עד אחד פוסל מהקרבה. ת"ל מן הבהמה. הא למה לי קרא לרובע ונרבע ע"פ עד אחד הא אתיא מן דינא. כדאמר ר' ישמעאל דמצי יליף מדינא. [רבינו גרשום]. א) הך משנה דאלו אסורין באכילה הוא בפ"ב ואינו סיפא כלל והטעם דלא חשיב שם נמי איסור מאכלות אמרינן שם טעמא בגמ' גופא (ע"ד ע"א) ודברי רבינו צ"ע.
<h2>דף כח:</h2>
אמר רב אשי. איצטריך משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מה לבעל מום שכן מומו ניכר לכל העולם תאמר כו'. [ומה אתנן ומחיר שציפויו מותרין. אם ציפה עליהן תקרה של כסף ושל זהב מותר ציפויין והן עצמן אסורין. נעבד שציפויו אסור. לא תחמוד כסף וזהב עליהן וגו'. אינו דין שהוא אסור למזבח. או חילוף. כלומר אני אומר חילוף הדבר להתיר ומה אתנן ומחיר שהן אסורין בפירוש מן התורה ציפויין מותר נעבד שהוא מותר למזבח שלא מצינו שאסור בפירוש מן התורה אינו דין שציפויו מותר. אמר לו בעל הדין ראשון אם כן לדבריך שאתה רוצה להתיר ציפוי דנעבד ביטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהן וגו'. אמר לך אני אקיימנה בדבר שאין בו רוח חיים. כלומר נעבד שאין בו רוח חיים ציפויין אסור אבל נעבד דבר שיש בו רוח חיים כגון בהמה הואיל והוא מותר כדאמרן יהא ציפוי מותר להכי איצטריך מן הבקר להוציא את הנעבד. האי לישנא אחרינא אימא אשכחן כו' לא אמר לן רבי. אם אמר נוגח למה הוצרך להוציא רובע. והלא שניהן במיתה וילמד זה מזה. מפני שיש כו' שהרובע עשו אונס כרצון. שאילו רבע בהמה לאונסה חייבת מיתה כרצון מה שאין כן בנוגח כדתנן שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח שור ולא שיגיחוהו. משלם את הכופר לאחר מיתה. כדכתיב סקול יסקל השור וגו' אם כופר יושת עליו וגו' וזה שייך לעיל. טעמא דמעטיה קרא. מן הבקר להוציא את הנעבד. הא לאו הכי ציפוי מותר והא כתיב ואבדתם את שמם כל העשוי לשמם. האי. ואבדתם את שמם לא אתא אלא לחייב לכנות להם שם לגנאי כגון ע"ז שקרויה] בית גליא. כלומר גלויה ומפורסמת לכל. קורין אותה בית כליא. כלומר לכלות עיניהם. [גבי בהמה כתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. הילכך מסתבר דבהמה אתי למעוטי נרבע ובקר למעוטי נעבד דכתיב וימירו את כבודם בתנית שור דהיינו בקר]. והדין תנא ממעט להו מהכא. לנרבע ומוקצה ונעבד כו'. דתנו רבנן הנרבע והמוקצה כו' אם הקדישן הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדישן. דכל הני לאו גבי מומין כתיבי. וצריכי מום קבוע לפדות עליהן. כדין קדשים שקדם מום עובר להקדשן. ומנין שאסורים לגבי מזבח דכת' כי משחתם ואמר מר כו'. נרבע ומוקצה ונעבד מימעטי מהשחתה [דהיינו] ערוה וע"ז. ואתנן ומחיר כתיב בקראי דאסור למזבח. ושאין המום פוסל בו. א) כגון בעופות לא משמע ליה האי דאמר מר כל שהמום כו'. מן הכבשים מן העזים. וי"ו דומן העזים הרי אלו ג' מיעוטי. אורחיה דקרא לאישתעויי הכי. ולאו לדרש' אתאן. אין מוקצה אסור. למזבח אלא אותו שעבר שבע שנים שהקצוהו לעבודת כוכבים. שנאמר ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים. האי השני מפוטם ז' שנים לעבודת כוכבים כגון והבקר והמשנים. והדין מוקצה לחודיה הוא והא נעבד נמי. הוא דקרוי הוא בעל דכת' והרסת את מזבח הבעל העשוי לצורך אותו פר שהוא בעל. וחידוש הוא. כל אותו מעשה דגדעון לפי שחוץ (לארץ) היה [ולילה הוי] (היה ולא לה) דלא הוי זמן הקרבה וזרות דלא הוי כהן. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל דמהאי קרא לא שמעינן לענין עופות אבל מ"מ נרבע ונעבד פסול בעופות וכדאיתא בחולין כ"ג ע"א ובזבחים פ"ה ע"ב.
<h2>דף כט.</h2>
וכלי שרת.גא) הקדיש מכלי אשירה היו. ובעצי אשירה הקטירו. ומוקצה ונעבד היה אבל בעלמא כל מוקצה סתם לעבודת כוכבים הוי מוקצה ואסור. מנין למוקצה מן התורה. שצריך להקצותו ולעשות לו שימור קודם הקרבה דכתיב תשמרו להקריב לי כל שעושין לו שימור [לפניו] (לפטמו). אלא מעתה פלח אימרא דצומא דלא עבד שימור. כלומר אם הקריב כבש כחוש שלא נעשה לו שימור שאינו מפוטם הכי נמי דאסורה. א"ל אנא תשמרו להקריב לי במועדו קאמינא. כל שמוקצה לגבוה ולא לאדון אחר. אלא עד שיעשו בו מעשה לשם עבודת כוכבים. כלומר או גיזה או עבודה. ידע באתא. כלומר כבר ידע באתא לשנויי שמעתא וזה הועיל לו דסליק להתם דאויר דא"י מחכים. א"ל רב נחמן. באתא ודאי ידע לתרוצי דמיכן ומיכן הוה ולמד בין בבבל בין בא"י. [רבינו גרשום]. א) אולי צ"ל שלא הוקדשו לכלי שרת וכלי אשירה מכלי אשירה היו.
[מנהני מילי. דמותרין באכילה. מדאיצטריך קרא למעוטי ממשקה ישראל היינו מן המותר לישראל יהא ראוי להקרב כלומר דהני אע"ג דמותר באכילה אסור לגבוה דהא כתיב מן הבקר ומן הצאן למעוטי מוקצה ונעבד. דאי ס"ד אסירי להדיוט. באכילה א"כ ל"ל קרא מן הבקר ומן הצאן למעוטי תיפוק לי ממשקה מן המותר לישראל אלא ש"מ להכי איצטריך קרא למעוטי משום דמותר באכילה. וכל היכא וכו']. כשהוא א' מן הבקר למטה שאין ת"ל. דהוה יכול למימר אם עולה קרבנו בקר זכר תמים יקריבנו אלא מן להוציא את הטרפה. [איצטריך. להוציא את הטרפה ולא מצי נפקא ממשקה ישראל. דסד"א הני מילי. דילפינן מינה כי נטרפה ואח"כ הקדישה דכי הקדישה לא הויא מותר לישראל. אבל הקדישה ואח"כ נטרפה אימא תשתרי לגבוה כיון דבשעת הקדישה הוי מותר לישראל להכי איצטריך מן הבקר להוציא את הטרפה]. והא מהכא נפקא. הקדישה ואח"כ נטרפה מהכא נפקא. פרט לטרפה שאין עוברת. כלומר אע"ג דקודם לכן לא הויא טרפה אלא לאחר שנכנסה לדיר נעשת טרפה שנשברה רגלה למעלה מן הארכובה אפי' הכי אינה עוברת אף הכא אע"פ דלא נטרפה אלא מאחר שהקדישה לא קרבה. ההיא נמי איצטריך. כל אשר יעבר ואיצטריכו תלתיהו דאי ממשקה ישראל לחוד הוה אמינא הני מילי דלא היתה לו שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם והיכי דמי כגון שנולדה טרפה ממעי אימה ההיא אסורה דלא היתה לה שעת הכושר אבל היכא דהיתה לה שעת הכושר דיצא' כו' אימא תשתרי להכי כתיב מן הבקרא) דלא אייתר ליה כל אשר יעבר [אלא] להיכא דהקדישה ואח"כ נטרפה דלא קרבה. ל"א אי אמרת בשלמא שרי לישראל באכילה [מוקצה ונעבד] היינו דצריך קרא מן הבקר ומן הצאן למעוטינהו לגבוה אע"ג דשרו לישראל אלא אי אמרת כו'. [והיינו] כלישנא קמא אלא דבהאי [לישנא] מפורש טפי. [רבינו גרשום]. א) אולי צ"ל דאפ"ה אסור ואייתר ליה.
<h2>דף ל.</h2>
אי ר' אלעזר מאי איריא. דתני כגון אלמנה לכהן גדול ליתני כגון פנויה (דהא) [דוודאי] תפסי בה קידושי ואמאי קאמר כגון אלמנה. אלמנה איצטריך. ליה למימר דסד"א הואיל ובנין אב הוא הא דר' אלעזר דקאמר עשאה זונה (דומיא)א) [וטמא] דכולהו ילפי מהכא מה פנויה שאיןב) בה טומאה איסור אחר ולא איסור לאו שבא עליה (שלא) [אלא] לשום אישות ותפסי בה קידושי אתננה אסור אף כל דומ' דפנויה דלית בה איסור לאו ותפסי בה קדושין אתננה אסור אבל אלמנה וגרושה אע"ג דתפסי בהו קידושין כיון דאית בהו איסור לאו אימא לא ליתסר אתננהו קמ"ל. דלהכי איצטריך ליה למיתני כגון אלמנה וכו' דאסירי. ל"א אמר לך אביי הא סיפא ר' עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וקאמר דכל זונה דלא תפסי בה קידושי היינו עריות ועובדת כוכבים דומיא דאלמנה לכ"ג דלא תפסי בה קידושי אתננה אסור אבל זונה ישראלית דתפסי בה קידושי אתננה מותר. ולרבא. דאמר דאע"ג דתפסי קידושי [כמו] בזונה ישראלית אתננה אסור. מאי שנא דקתני. סיפא כגון אלמנה לכ"ג הא איהו סבר דכל זונה ישראלית אפי' פנויה דלא אסור לכהן אתננה אסור. אמר לך רבא. להכי קתני כגון אלמנה דסבר דומיא דאלמנה מה אלמנה אם בא עליה כהן בסתמא בלא התראה לא לקי אף זונה בסתמא אם בא עליה סתם ואח"כ נתן לה לא הוי אתנן [ולא הויא זונה] עד דאמר לה בפירוש הא ליך אתנן [וקבלתו לשם אתנן]. ולאפוקי מדר' אלעזר. דאמר עשאה זונה אפילו בסתם. אבל היכא דזונה היא מעיקרא. דכבר אמר לה אחר הא ליך אתנן וקיבלה אפילו בא עליה אחר בסתם ואח"כ נתן לה סתם אתננה אסור דהא הויא זונה מעיקרא. והא שפחה לעבד מישרא שריה. ליה מאי איסור יש בזה אתנן או אמאי קרוי זה אתנן. אמר רב הונא. (וסלין) [ותלין] אצל עצמו קאמר דהיינו איסורא. ל"א מאן עבדי הוא עצמו כלומר (טלין) [ותלין] אצלי עמי קאמר. (והוא) [והא] דקאמר עבדי לישנא מעליא קאמר. כלומר דאינו רוצה לומר בפירוש ותלין עמי. [א"כ. דהוא עצמו קאמר אמאי קאמר ר' אינו אתנן הא יש בו איסור דישראל בעל שפחה. אלא מאן עבדי דקאמר מתני' עבד עברי דמותר בשפחה כנענית. אי הכי מאי טעמא דרבנן. דאמרי דהוי אתנן]. כגון דלית ליה אשה ובנים. לעבד עברי כדתניא יש לו לעבד עברי כשנכנס אשה ובנים רבו מוסר כו' אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית משום דכתב אם בגפו יבא בגפו יצא שלא היה לו אשה בגפו יצא שלא ימסור לו שפחה כנענית ואם מסר לו שאמר לחבירו הילך טלה ותלין שפחה אצל [עבדי] (עבד עברי) הוא זה אתנן דהוי איסור דהא לא הוה ליה אשה ובנים. [רבינו גרשום]. א) אולי צ"ל והו"א. ב) נראה דצ"ל שאין בה איסור טומאה ולא איסור לאו רק שבא עליה שלא לשם אישות.
<h2>דף ל:</h2>
[ולד מוקצה [ונעבד] אסור]. (וולד כדבעי אסור) שהעובר נהנה ממה שהאם נהנית. מ"ט דניחא לי' בניפחא ופיטמא. כלומר דניחא ליה כשהבהמה מעוברת נראית שמינה ונפוחה ונראית חשובה יותר לעבודת כוכבים הילכך ניחא ליה בעובר (כעובר) ואסור. כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא (אסור) כמוהו. כל הבא ממנו אסור ואינה מקודשת. איב"א סברא גבי ע"ז ניחא ליה בנפחיה. בפרש שיש בו שנראית שמינה הילכך אסור בהנאה. בשור הנסקל לא ניחא ליה בניפחיה. בפרשו שהרי עומד למות הילכך מקודשת. ולא כתב ובאתנןא). כלומר כל מה שלקוח מאתנן. ועוד. דאי אמרת מה שלקחה בהמה מאתננה אסור א"כ היינו ולדותיהן שבא מן האתנן ומתניתין קתני ולדותיהן מותרי'. אמר קרא גם שניהם הם ולא ולדותיהן גם היינו רבויא לרבות שינוייהם כגון חיטין ועשאתן סולת אע"ג דנשתנו אסורין. ובית הלל. דרשי הכי שניהם הם ולא שינויהם ושינוייהם ולדותיהם מותרים וגם דאמרינן דאתי לרבות קשיא לב"ה דהא לא קא מרבי מידי מיניה. פרט לפרה שאינה באה לבית. דכל מעשיה עושין בהר המשחה דמותרת להביא מאתנן. וחכ"א בית לרבות את הריקועין. שאין מביאין מאתנן אפי' אחרי בית הכפרת מבחוץ לטוח הקיר דהתם נמי קרינן ביה בית ה'. נתן לה מוקדש' באתננה הרי אלו מותרין ועופות הרי אלו אסור'. שהיה בדין. שהעופות יהו מותרין. ת"ל לכל נדר להביא את העוף. שבא בנדר ונדבה שאתנן חל עליהן. פרט לדבר הנדור כבר. היינו מוקדשין שכבר נדורין הן. הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. דשל הקדש הן והיכי חל אתננה עליהן. אמר ר' הושעיא. בהני מוקדשין מיירי דישנן ברשותו כגון פסחו וממנה על פסחו באתננה ואליבא דר' היא דיכול לקנות מפסחו מה שצריך. דתניא אם ימעט הבית מהיות משה. כלומר אם נחסר לבית שאין לו מה שצריך לתקון הפסח כגון עצים או תבלין. החייהו משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח. כלומר אם נחסר לו מצורך תקון אכילתו יכול ליקח מעות מאחרים וממנה על שם פסחו ויקח מעות ויקנה מהן עצים לצורך תקון אכילת פסחו ואל יקח מאותן מעות מקח אחר כגון טלית או כסות. ר"א אף מכדי מקח. שאם צריך לטלית או לדבר אחר ממנה אחרים כו'. ומעות חולין ויעשה בהן צורכו שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן שאם הוצרך לו דבר שימנה אחרים עמו ויתן המעות לצורכו. לטעמא דר' דאמר אף מכדי מקח אתנן חל עליו אי לאו דמעטי' קרא מנדר. דר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור. אע"ג דהאי ולד בא מצד אחד של היתר של זכר [דאביו] של ולד אין בו איסור אפי' הכי כיון דיש באמו איסור זה וזה גורם להאי ולד ואסור. ורבנן דמתניתין סברי זה וזה גורם מותר אבל עיברו כו'. ל"א מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין. אע"ג דבתר הכי עיברו. ר' אלעזר סבר אמרינן [ביזוי] (בהא) מילתא למיקרב. וולדותיהן הואיל ונרבעו כשהן מוקדשין. אבל נרבעו כשהן חולין. ואחרב) עיבורו הואיל ונשתנו שהקדישן דברי הכל מותרין. ורבא אמר רב נחמן כו'. [רבינו גרשום]. א)0נראה דרבינו גרס כאן בגמ' מ"ט [דנתן לה כספים הרי אלו מותרין] דכתיב אתנן זונה ולא האתנן ועל זה כתב כלומר וכו'. ב)0נראה דצ"ל ואחר שנרבעו הקדישן הואיל ונשתנו ד"ה מותרין.
<h2>דף לג:</h2>
שמעת מינה פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. דהא כיון דמתו ופריק להו לא חזו אלא לכלבים. אלא הכא במאי עסקינן. כגון שעבר ושחטן קודם פדייה דהשתא כי פריק להו חזו למיכלנהו. וכדתניא כו' וחכ"א יפדו. מדר' מאיר כר' שמעון. דאמר קדשי מזבח היו ויקברו. רבנן דהכא. דאמרי יפדו כרבנן דהתם דלעיל אליבא דר' שמעון בן לקיש דאמר קדשי מזבח לא היו ויפדו. נימא תיהוי תיובתא כו'א). זו דברי ר' שמעון. דאמר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו דלא היו בכלל העמדה והערכה והני קדש' שקדם מומן [בקדש] את הקדישן אע"ג דקדשי מזבח נינהו כיון דלא חל עליהן הקדש גמור למזבח הלכך דיניהו כקדשי בדק הבית דאם מתו יפדו דלא היו בכלל העמדה והערכה. אבל חכ"א. הכל היו בכלל [העמדה והערכה] אפי' קדשי בדק הבית אפי' בעל מום מעיקרו. וקשיא לר' יוחנן דאמר אותה לרבנן למעוטי בעל מום מעיקרא דלא היו דקס"ד דהא חכמים היינו רבנן דפליגי אדר' שמעון. א"ל לא. מאן חכמים תנא דבי לוי. אבל רבנן דבפלוגתא דר' שמעון בבעלי מומין מעיקרא כר' שמעון סבירא להו. אי הכי זו דברי ר' שמעון [ומחלוקתו מיבעי. למימר לרב. א"ל. רבא רב כריש לקיש סבירא ליה דאמר דלרבנן קדשי מזבח לא היו ולא מתוקמא סיפא כרבנן דקתני בשקדם הקדישן את מומן ואם מתו יקברו ואי רבנן כיון דאמרי דקדשי מזבח לא היו אמאי יקברו הלכך לא מיתמ' ליה זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו. אבל כר' שמעון (ומחלוקתו) מיתוקמא סיפא נמי דהא בין ר' יוחנן בין ר"ל מודו דלר' שמעון קדשי מזבח היו הלכך כי קדם הקדישן את מומן יקברו אבל בבעל מום מעיקרא היינו שקדם מומן להקדישן מודה ר"ש דלא היו בכלל יפדה. ואב"א. אפי' תימא סבר לה רב כרבי יוחנן דאמר דלרבנן אחד זה ואחד זה היו ומודין בבעל מום מעיקרא דלא היו. ודקא קשיא לך. א"כ רישא וסיפא מיתוקמא נמי כרבנן א"כ לימא זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו תני הכי ולא תיקשה]. מתני' אלו הן הנקברין. דכל הני אסור' בהנאה. ר' שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו. מ"ט ישרפו דדינו כקדשים שנשחטו חוץ למקומן מה הנך ישרפו דשינה דרכן אף חולין דשינה דרכן ישרפו. וקדשים שנשחטו חוץ למקומן מנלן דכתיב וכל חטאת אשר יובא את דמה וגו' לימד דכל ששינה מקומו דישרף. [רבינו גרשום]. א) גירסת רבינו היא כמ"ש בשט"מ כאן אות0א.
<h2>דף לד.</h2>
ל"ק הא בנזיר טמא הא בנזיר טהור. הא דקתני משער נזיר בשק ידלק היינו בשער נזיר טמא [נ' טהור] משום דדינו היינו לשלח תחת הדוד ולשרף הלכך נשרף והא דתני יקבר היינו בשער נזיר טהור [נ' טמא]. ל"ק. הא דקתני ומפטר חמור בשק ידלק היינו כשארג השער בשק דאי אמרת נקבר זמנין דמשכחת ליה איניש (והיה) [ויהיה] משתמש בו הלכך ידלק. הא בשער אבל בשער של פטר חמור שאינו ארוג יקבר שאפילו אם יבוא לידי אדם לאחר מיכן יניחנו דאינו ראוי לכלום. ובפלוגתא. האי ובפלוגתא היינו כמו כתנאי אלא משום דר' יוסי ב"ר חנינא אמורא הוי מש"ה נקיט האי לישנא בפלוגתא. א"ל. רב טבי ובשק אמאי ידלק השק וניבטל האי שער בשק ברובה. א"ר פפא בציפורתא. כגון שארג מאותו שער נזיר בשק דמות עוף דמלאכה חשובה היא הלכך לא בטיל וידלק. ואכתי אמאי ידלק ונשלפינהו שלופי לאותו השער מן השק ויקברנו ולא ישרף השק. הא מני. דישרף ר' יהודה היא דאמר במתני' אם רצה להחמיר כו'. א"ל קשיא לן לשלופינהו. דאנא קא בעינא למעבד ליה תקנתא דלא ישרף כלל ומוקמת לה את כר' יהודה דישרף. א"ל הכי קאמינא אם אפשר לשלופינהו [מוטב]. (מותר) דלא ישרף ואם אי אפשר לשלופינהו [ידלק] אוקמא להא מתני' דקתני ידלק כר' יהודה דאמר אם רצה להחמיר כו'. אימר דאמר ר' יהודה. אם רצה להחמיר היינו כשהן בפ"ע הנקבר ע"י תערובת כגון שק זה מי שמעת ליה דישרף. תנא אם לא רצה לחלוץ. ולקבור אלא לשרוף יחד רשאי כר' יהודה. את שדרכו לישרף. כגון אוכלין ישרף. ואת שדרכו ליקבר. כגון משקין דלא אפשר להו בשריפה יקבר. מדליקין את הנר ואת השמן ואת הפת האפוי (את התנור) כלומר דנהנה ממנה כהן בתרומה טמאה להסקה. וניחוש. אי משהי לה לתרומה לצורך הסקה דדלמא אתי בה לידי תקלה שמא יאכלנה. פת זריק לה לבין (עינים) [העצים]. ומינכר מילתא דלא חזי (היסק) תו לאכילה ושמן בכלי מאוס. [אשם תלוי. שאירע בו פיסול ישרף כדין שאר קדשים דהא נאכל הוא לכהנים כאשם ודאי. ר' יהודה אומר יקבר. משום דתני לה בברייתא בגמ' בהדי חולין שנשחטו בעזרה וכבר אמרי' במתני' לעיל דחולין שנשחטו בעזרה יקברו. חטאת העוף הבא על הספק. כגון יולדת ספק זכר או נקבה או ספק הפילה נפל ספק הפילה רוח או ספק זבה מביאה קרבן ואינו נאכל. (ר' יהודה אומר) תשרף. (כגון) [כיון] דחייבת להביא דינו כשאר קדשים פסולין דנשרפין. ר' יהודה אומר יטילנה לאמה. של מים היורד לנחל קדרון וזו היא קבורתו וקסבר כיון דאינו נאכל לא ישרף אלא יקבר כשאר נקברין שאין איסור [אלא] באכילה]. [רבינו גרשום].
ת"ר אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק. כיון דתני להו בהדי חולין שנשחטו בעזרה קא סבר ר' יהודה יקברו ובאשם שאירע בו פיסול קתני דאי לא אירע בו פסול נאכל הוא כדתניא במס' כריתות ר' יוסי בר' יהודה אומר אשם תלוי נאכל חטאת העוף הבא על הספק אינה נאכלת מ"ט אשם תלוי אין בו אלא ספק אחת ספק קדש הואא) דספק חלב אכל אכל ספק חולין דספק שומן הוא ואין בו אלא ספק חולין שנשחטו בעזרה מש"ה נאכלין ועוד משום דאמרינן מתנדב אדם ומביא אשם תלוי בכל יום שאם לא בא על חטא זה בא על [חטא] אחר אבל חטאת העוף יש בו ב' ספיקות של איסור ספק הוא חולין בעזרה וספק איסור נבילה משום דנמלקה ואי חולין היא אי אית בה איסור נבילה מש"ה אינו נאכל. דנקברין. אותן שדינן ליקבר אם שרפן אפרן אסור הלכך אסור לשנות שאם היה שורפן היו נהנין מאפרן כדקי"ל דנשרפין אפרן מותר. דם הנדה ובשר המת. שדרכן ליקבר אם לא נקברו וכבר הופרכו מעצמן ונעשו אפר (טהורין) מותרין [מאי לאו טהורים ומותרים] אפרן בהנאה. עולת העוף שמיצה דמה. על קיר המזבח. מוראה ונוצה שלה. שאינה בהקטרה. יצאו מידי מעילה. שכבר יש להן שעת היתר שאין בהן מצות הקטרה וכבר נעשית מצותן דאין בהן שום מצוה הלכך יצאו מידי מעילה אבל היא עצמה (כשרה) [בשרה] מועלין בה עד שתצא לבית הדשן דלא נעשת מצותה עד (שהוסק) [שהוקטרה] שאין בה שעת היתר לכהנים דכולה כליל והא מוראה ונוצה דנקברין הן כדתנן המוראה והנוצה נבלעין בארץ במקומן ע"י נס וקתני יצאו מידי מעילה מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותר. לא יצאו ואסור. והאי [דלא] קא עריב להו דלא אמר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש אלא קא הדר ואמר ואפר הקדש לעולם אסור משום דאשירה יש לה בטילה בעובד כוכבים דאי בטיל לה עובד כוכבים מותרת. הכא במאי עסקינן דאפר הקדש לעולם אסור כגון שנפלה דליקה מאליה בהקדש דלא הוה איניש דלמעול בה. דליק' מפיק אפר לחולין דזהו דין מעילה אם הוא דבר שמצותה בשריפה מאחר ששרפו שנעשה מצותו אין בו מעילה ואפרו מותר ואם הוא דבר שאין מצותו בשרפה כיון ששרפו שמעל בו יצא לחולין ואפרו מותר אבל כשנפלה דליקה מאליה דלא מעל בה אדם דלא יצאת לחולין הלכך אותו אפר הקדש לעולם אסור והיינו טעמא דהמועל (אמר) חייב קרבן מעילה משום דכיון דמעל בה הוציאה לחולין ומשום [הכי] (כן) מביא קרבן מעילה דהוציא הקדש לחולין. רב שמעיה אמר כי תניא ההיא. דאפר הקדש לעולם אסור בתרומת הדשן ל"א היינו אפר הטעון גניזה. כדתניא ושמו. אצל המזבח יכול למימר ושם אצל המזבח אלא חד ושמו מיבעי ליה ושמו כולו ואידך ושמו דנפיק מוי"ו מיבעי ליה לושמו בנחת שלא יפזר. [רבינו גרשום]. א) צ"ל ספק קודש הוא ספק חולין דספק חלב אכל ספק שומן הוא ואין בו וכו'.
